הצעידה הזו. המקבילה של שנות האלפיים לתלייה בכיכר העיר. היציאה מהרכב אל עבר בניין המשרדים. הצעדים אל עבר הכניסה לבניין. ישיבת הפיטורים. יציאה מהבניין. שוב צעידה אל עבר הרכב. התנעה. נסיעה אל עבר היום הרע הראשון של שארית חייך. ולאורך כל הזמן המצלמות דוקרות אותך, נוגסות נגיסות קטנות בבשרך. בחיפושן אחר חמש עשרה דקות התהילה שלהן, הן מוצאות את חמש עשרה דקות השפל של המאמן המפוטר.

לכל מי שאי פעם איבד את מקום עבודתו, ומן הסתם גם מי שלא, נצבט הלב למראה עודד קטש היוצא ממשרדי הנהלת מכבי תל אביב. האקט האינטימי הזה, של איבוד מקום עבודה, מקבל לפתע פומביות אדירה, כשלכל אחד יש דיעה בעניין, ואף אחד לא מתבייש להביע אותה.

עודד קטש. נצבט הלב לראות.(צילום: באדיבות אתר ONE- גבע תלם)

יש לי חלום. ובחלומי אני עולה ליציע עמוס באוהדים, בטדי, קרית אליעזר, יד אליהו, בלומפילד או מלחה. או כל יציע אחר. וביציע טירוף. כולם צועקים אל עבר המאמן, מזילים ריר, נושפים בהבל פה רע, רוטנים מול כל החלטה. עד שמתפרץ לו הגל. צעקות "תתפטר". תתפטר, תתפטר, תתפטר. מילים ולחן: עממי. ואז, או אז, אני תופס את כל הצועקים. מוציא אותם מהיציע בעזרתם של יס"מניקים, מכניס אותם לזינזאנה ולוקח אותם לחדרי חקירות אפלים. שם, בחדר ששולחן מעץ עומד במרכזו, ומנורת חקירות עומדת על השולחן, אני יושב ומתחקר אותם. ושואל אותם מה הם בעצם עושים בחיים בזמן שהם לא דורשים את ראשו של מישהו אחר. ממה הם מתפרנסים. אני לא מתפלא כשאני מגלה שלחלק מהם אין עבודה. הם גם לא יודעים מה זה. חלק אחר אומר שהם בעסקי אינטרנט, ומקבלים פיקדון של 25 אגורות על כל טוקבק מורעל שהם שולחים.

אבל לחלק אחר יש. ואני שוב שואל מה הם עושים בחיים. ואם אי פעם זייפו בעבודה. אם אי פעם שיקרו לבוס. אם אי פעם התקשרו בבוקר בקול צרוד ושיקרו שהם חולים. אם אי פעם גנבו כלי כתיבה או מוצר אחר מהעבודה הביתה. אם אי פעם דיווחו על הוצאות שיקריות. אם אי פעם קיללו את הבוס או חברים לעבודה מאחורי הגב. אם אי פעם חגגו על הסלולרי של מקום העבודה. האם הם תמיד, בכל יום, עובדים הכי קשה שהם יכולים. האם גם להם יש לפעמים ימים קשים.

ואז אני מזמין את הבוס שלהם, ואת הקולגות, ושומע מהם מה הם באמת חושבים עליהם. ואז אני בודק עליהם במס הכנסה. ובביטוח לאומי. ואם ההנחה בארנונה באמת מגיעה להם. ובודק אם אי פעם חנו בחניית נכים. אם אי פעם עקפו בתור. אם אי פעם חתכו מישהו בכביש. אם אי פעם לא נתנו זכות קדימה להולך רגל. אם זייפו גימלים כשהיו חיילים. אם הורידו פרופיל בתואנות שווא. אם הם הולכים למילואים כשקוראים להם.

אני משחרר את הצועקים. בלי תשובות מספקות. בלי נקמה. איש איש למקום עבודתו. אבל למחרת אני מופיע במקום עבודתם. וצועק להם באוזן: תתפטר! לטכנאי הכבלים: תתפטר! לנהג המונית: תתפטר! לעו"ד: תתפטר!. וכשהם לא עומדים בלחץ שלי ומתפטרים, אני לוקח את מצלמת הוידאו שקניתי בדיוטי פרי, מחכה להם מחוץ למשרד, מצלם אותם כשהם נכנסים לבניין כדי לקבל את מכתב הפיטורים, ושוב, כשהם יוצאים ממנו ונכנסים למכונית. מעלה את זה ליוטיוב. פיטוריו של האדם האלמוני אני קורא לקטע.יש לי חלום.

פורסם בגלובס ב 7/1/2008